איך בונים פסטיבל קולינרי ? -"בא לי גליל 2".

אוהד רוט [totalcount]
פסטיבל בא לי גליל 2

בשנה שעברה קיבלתי שיחת טלפון מאיתן עומר, מנהל חממת התיירות של אשכול יישובי בית הכרם ששאל אותי אם אני מסוגל להפיק פסטיבל קולינרי חדש לאשכול יישובי בית הכרם בגליל התחתון, אזור שעדיין לא ניסו לעשות בו פסטיבל מסוג זה ובמקרה, או שלא, ביתי ממוקם בלב האשכול ותפיסת עולמי מדברת קיום משותף.

קיבלתי דף חלק, משימה ראשונה הייתה להתחיל למפות את עסקי התיירות הקיימים ולאתר מקומות חדשים, נשים שיארחו בבתיהן סדנאות בישול, אירועים אזוריים גדולים יותר, להביא שפים מושכי קהל בתקציב נמוך. השלב השני היה מסובך בהרבה, להתחיל לבנות אמון אצל אנשים חשדנים מאד כלפי הממסד וכן היו כאלו שטרקו לי את הטלפון בשיחה הראשונה. בניית האמון דרשה המון פגישות, אינספור כוסות קפה, המון המון סבלנות ועקשנות שהסתיימו בהפקה של פסטיבל נפלא בתנאים קשים מאד- סופ"ש אחד גשום וסוער, סופ"ש שני אחרי פיגוע קשה בחדרה שהשפיע על הרצון לצאת לבלות ובעיקר באזור שחלק גדול מתושביו ערבים.

המטרה העליונה שלי הייתה לחשוף את הקולינריה המרתקת של האזור המגוון והמיוחד שלנו, לשים אותו על מפת התיירות הקולינרית ולא רק כ "חומוס בדרך לגולן" ויחד עם זה להראות את מרקם החיים המשותפים באזור.

מי שהגיע לפסטיבל היה מלא שבחים, להיכנס לכפר ערבי, לבית של בשלנית מקומית שמעולם לא אירחה יהודים, כל השכנים והמשפחה באו לראות את הפלא, לשתות קפה, לדבר, לספר כמה הם שמחים על המפגש. בסיום הסדנאות נערכה ארוחה משותפת והחוויה הייתה כה עזה עד שכל מי שאני מכיר שהיה בפסטיבל הראשון, מחכה כבר לשני. זה ממש לא היה רק סדנאות

אני הראשון להודות שלא היה לי קל, אני איש עבודה ופחות פוליטיקאי וזה לפעמים בעוכריי.

נשבעתי שאני לא עושה את זה שוב ומצד שני כן הקמתי את בלאדי גליל, קבוצה של תיירנים, בדואים, מוסלמים פלאחים, דרוזים, נוצרים ויהודים שעבדנו יחד על הפסטיבל הראשון. התחלנו להיפגש אחת לחודש, המפגש הראשון היה אצלי על הדשא, נוצרו חברויות, נוצרו קשרי עבודה, נוצרה חברותא ממנה יצאו ועוד יצאו דברים מעניינים מאד.

קיבלתי טלפון מחגית לרר, מעדן הפקות, איתה עבדתי גם על הפסטיבל הראשון והיא זו שעזרה לי לצאת ממנו שפוי. חגית סיפרה לי שיוצא מכרז להפקת הפסטיבל השני והיא רוצה לגשת אליו אבל בתנאי שאני מצטרף ולוקח על עצמי את ההפקה הקולינרית. הוחמאתי אבל סירבתי ממספר סיבות, השיחה נגמרה בכך שאחשוב על זה שוב.

התהפכה לי הבטן, מצד אחד המח אומר- אני עובד קשה ולקחת את הפסטיבל שוב זה לא הגיוני מבחינה כלכלית, זו משאבת זמן וכן גם זכרתי את העצבים המרוטים משנה שעברה שהביאה להחלטה שלא שוב. מצד שני, הלב, זה הבית שלי, זה החברים שלי, זו תפיסת העולם שלי, זה בדיוק הד.נ.א שלי וקשה לי לראות את זה לא בדרך שלי. הלב ניצח.

השנה ניגשתי לפסטיבל כמו אל בצל, קילפתי כבר שכבות לא מבוטלות, מכירים אותי בכפרים, יש לי המון מקומות שכבר עבדתי איתם ונוצרה חברות שלא ננטשה בסיום הפסטיבל הקודם. אני ממש לא עובד פחות קשה, אולי להיפך. חגית לרר ואלונה מספקות לי שקט תעשייתי לעבוד, לרוץ, להיכנס לבתים חדשים, לכפרים שפחות הכרתי, מאפשרות לי לגלות יהלומים שצריך ללטש וגם בצד הפוליטי מכירים אותי ויודעים מה אני יודע לעשות (פחות ישיבות וזומים, יותר שטח, שטח, שטח).

במפגשים המרתקים שלי אני מגלה נשים עוצמתיות, שיטות בישול וכלים שעל סף היכחדות ואת חלקם לא הכרתי, צריך לבדוק תשתיות, חניה, שירותים, לבנות סדנה, ארוחה, לעזור לתמחר וכן זה קשה. לפעמים זה פחות מתאים וצריך לעשות נסיגה בלי להעליב אף אחד, לפעמים צריך להסביר שצריך לתקן את דלת השירותים שתיסגר או קטנות אחרות שאי אפשר לפשל בהן. תוסיפו לזה צורך לעבוד עם כל הרשויות כולן (משגב, כרמיאל, ראמה, סג'ור, נחף, בענה, דיר אל אסד, מג'ד אל כרום) ותקבלו מערכת שיקולים ואפשרויות מורכבים מאד מאד.

אז זהו, סוגרים תוכנייה, עשירה, מגוונת, כזו שאין בשום מקום אחר בארץ, כזו שנותנת הצצה אל בשלניות ובשלנים מכל הדתות והגוונים, שמספרת על המסעדות ובתי הקפה, על היצרנים, החקלאים נוגעת בתרבות, באומנות, בטבע המהמם, הגליל במיטבו.

מה נשאר? לקרוא לכם לבוא לחוויה יוצאת דופן עד מאד, לקרוא לכם לספר לחברים, למשפחה.

מצפה ומחכה לתחילת הרשמה לאירועים, פסטיבל "בא לי גליל 2"
 

פסטיבל בא לי גליל 2
x

סל הקניות שלך ריק...

סה"כ: 0.00₪